אמא עייפה דיה

מי אוהב את השבת? אף'חד ואף'חד אז הנה נגמר לו סוף שבוע רגוע במיוחד. להלן עיקר ההתרחשויות: שישי 11:30 בוקר קצר של סידורים מסתיים מוקדם. אני אוספת את הגדולה מהגן ולוקחת אותה לפגישת ריפוי בעיסוק. מסתבר שכיום "קלמזיות" קלה וחוש כיוון גרוע אלה הפרעות שיש לטפל בהן באמצעות רכיבה על חמור פוני, שחייה צורנית בבריכה ייעודית וקפיצה אולימפית על טרמפולינה. 12:30 חוזרת הביתה עם הגדולה, פוגשת את הקטנה ומגלה שיש לה פצע כואב בלשון + פצעים בידיים + פצעים ברגליים = פה וגפיים. מחלה מוזרה שכדי להירפא ממנה צריך עז. אבל אין לי עז. 12:31 אני מבינה את גודל הצרה ובורחת לסופר לקנות דגים לארוחת הערב. 13:00 מתבצרת בסופר עד שאהיה בטוחה שהילדות כבר במיטות שלהן ישנות שנ"צ. 13:30 אני מכירה כבר את כל הסדרנים של הסופר בשמם, זוכרת את הקודים של כל המוצרים ומתלוצצת עם קופאית בהפסקה. 13:45 נאלצת לחזור הביתה. הבנות עדיין ערות, צועקות, רבות ובוכות. אנחנו נותנים לקטנה נורופן כי היא אומרת שכואב לה בפה. 14:00 הילדות ערות. 14:15 עדיין ערות. 14:30 ערות. גם הקטנה למרות ...

בוקר של כיף וטנטרום מה ילדים צריכים? נכון מאוד, עוגת יום הולדת 8 שכבות בצורת חד-קרן מנצנץ עם זילופי קרם מרשמלו-זעפרן בכל צבעי הקשת, ימי גיבוש וטירונות חיל הורים טרוטים בבריכת כדורי נזלת חיידקית בג'ימבורי השכונתי, פסטה בלי כלום וכמובן שגרה.  אז הפעם נדבר על שגרה. וספציפית על שגרת הבוקר. בכל בוקר אני מתעוררת מוקדם מהצפוי בלי שיר חדש בלב, אם זה בגלל ילדה שהגיעה למיטה שלי, אם זה בגלל ילדה מייבבת במיטה שלה, ואם זה בגלל השעון המעורר שגורם לי לייבב במיטה שלי. כך או כך בוקר חדש הגיע ועימו שלל מאבקים על דברים בסיסיים כמו לבוש, תזונה, הליכה, נשימה וקיום. נתחיל בלבוש.  לאחר שכנועים קלים, כבדים וכושלים שהן ילבשו את מה שקבענו בערב הקודם שהן ילבשו, אני הופכת אט אט מאדם בוגר, שקול וענייני למוכרת קולנית בחנות בגדים בקניון.  אני מוצאת את עצמי משכנעת את הבנות ללבוש כל דבר, כל דבר - רק שיתקדמו כבר. "וואי וואי מאמי המכנס טרנינג עם החור בישבן מהמם לך!", "השמלה קורל עם החתול, ג'ירפה ופיל יושבת עלייך בול כפרה!", "מה פתאום קטן עלייך מאמי?! זה יושב פצצה! ...

אימא שפחה דיה נעים להכיר, חן, נצר גאה לשושלת OCD מפוארת. כלומר, לאו דווקא ברמת האבחון, אבל לחלוטין ברמת התחביב. ומה למשל פחות מגניב למי שאוהב סדר וניקיון? נכון, ילדים קטנים. אז הפעם נדבר על מטלות הבית, או במילים אחרות על הניסיונות הבלתי פוסקים שלי כאימא וכאדם להציל את הבית שלי מחורבן מוחלט.  יש את מטלות הבית שכולכם מכירים: הדחת כלים, קיפול כביסה, סילוק אבק, קיפול כביסה, החלפת מצעים, קיפול כביסה וכולי. אבל נחמד לגלות שיש עוד שלל מטלות שייחודיות רק לאנשים שהחליטו להביא ילדים לעולם. למשל פינוי חול מכיסי מכנסיים בתום תהליך הכביסה והייבוש, ליקוט פירורי פלסטלינה מיובשת מקרקעית השטיח, שפשוף ציורים אבסטרקטיים בצבעי פנדה מקירות פנימיים וחיצוניים (המטלה לרוב מתבצעת בליווי בכי חרישי), הוצאת מים ועובש רירי מברווזוני אמבט, וכמובן המטלה האהובה עליי מכול: איסוף פתיתים בצורת כוכבים מהרצפה בעזרת אצבע לחה, שני מגבונים, מוטיבציה גבוהה ופריצת דיסק. נתחיל מהנקודה שבה הכול התחיל. שתי בנותיי הנהדרות נולדו בבית החולים שיבא תל השומר עם קצת צהבת שעברה מהר, לחיים שמנמנות ומתוקות ואובססיה פתולוגית ...

נתחיל בווידוי: אף פעם לא ממש חלמתי להיות אימא. רציתי זוגיות ואיזשהו קונספט כללי של משפחה וחמימות ביתית. אבל ילד של ממש? תינוק קטן ורך? ספציפית על זה פחות חשבתי. אפילו להפך, נרתעתי במידה מסוימת מאותם יצורים קטנטנים. הכנות שלהם אני חושבת, קצת הפחידה אותי. וגם העובדה שהם בלתי צפויים, בוכים, צועקים, יורקים. כנראה הרגשתי שאין בי באמת את הכלים המתאימים כדי להתמודד עם זה. לא נולדתי להכיל התקף זעם בגלל צבע של משחת שיניים שלא תואם את הציפיות של ילדה בת שנתיים. וגם הכנות המקסימה של ילדים... מה מקסים בזה? אחיינית שבוכה בנוכחותי בכל פעם מחדש כאילו אני ג'ק המרטש זה מקסים? לא, זה לא מקסים. מה שמקסים בעיניי זה אנשים עם טקט. כאלה שגם אם הם לא סובלים אותי מצליחים להתאפק ולא לבכות בצווחות עם מלא נזלת רק כי הסתכלתי לכיוונם. ובכל זאת, לפני כ-4 שנים נולדה בתי הבכורה, ואחרי כשנה וחצי, כשהבכורה עוד הייתה פשוטה יחסית לתפעול וחמודה, נולדה בתי השנייה. החיים לא הכינו אותי, אישה עם פתיל קצר וסבלנות יש-קץ, להתמודדות עם שתי ילדות קטנות בגודל אך גדולות בבכי. לשתיהן יש מלא דעות ורצונות, והן נוטות להביע...