אמא עייפה דיה

אז למה לא כל יום – יש גן? בתום כמה ימים בבית עם הקטנה שחלתה  בפה וגפיים ( כאן מפורט הסבל שלי במלואו:  סיכום סוף השבוע הקסום בחיי ) ,  התחלתי להעריך יותר את הדברים הקטנים בחיים כמו קפה חם, זמן פנוי לעצמי וגני ילדים. אני קצת המומה כשאני נזכרת בבחירה שלי להישאר בבית כמעט שנתיים עם כל אחת משתי בנותיי המדהימות. מה חשבתי לעצמי. מובן שזה היה עם עזרה של מטפלת מוסמכת, מטפלת לא כל כך מוסמכת, תיכוניסטית קלת דעת, ילדת בת מצווה בוגרת לגילה, "אימא בואי תצילי אותי" ובן זוג פעיל, שאם הוא היה חוזר מהעבודה ב-17:32 במקום ב-17:30 היה נופל עליו חתיכת צל מצמרות הברושים. כל איחור שלו היה מוביל ל-50 גוונים של פרצופי שנאה. ועדיין, כמעט שנתיים. עם כל אחת מהן. בבית. ואז פרץ לחיינו הגן. הבנתי בסופו של דבר, באיחור של כשנתיים עם כל אחת מהן, ויפה גם שנה אחת קודם, שכדאי לכל הצדדים להיפרד כידידים לכ-8 שעות ביום. הבנות יוכלו להתעקש על דברים טיפשיים בבכי חסר פרופורציות במקום נוסף מול קהל חדש שכנראה צמא לחומרים האלה, ואני אוכל לבצע עם עצמי בשקט משימות כמו לאכול, לנשום ולחיות כבן אנוש. ...

מי אוהב את השבת? אף'חד ואף'חד אז הנה נגמר לו סוף שבוע רגוע במיוחד. להלן עיקר ההתרחשויות: שישי 11:30 בוקר קצר של סידורים מסתיים מוקדם. אני אוספת את הגדולה מהגן ולוקחת אותה לפגישת ריפוי בעיסוק. מסתבר שכיום "קלמזיות" קלה וחוש כיוון גרוע אלה הפרעות שיש לטפל בהן באמצעות רכיבה על חמור פוני, שחייה צורנית בבריכה ייעודית וקפיצה אולימפית על טרמפולינה. 12:30 חוזרת הביתה עם הגדולה, פוגשת את הקטנה ומגלה שיש לה פצע כואב בלשון + פצעים בידיים + פצעים ברגליים = פה וגפיים. מחלה מוזרה שכדי להירפא ממנה צריך עז. אבל אין לי עז. 12:31 אני מבינה את גודל הצרה ובורחת לסופר לקנות דגים לארוחת הערב. 13:00 מתבצרת בסופר עד שאהיה בטוחה שהילדות כבר במיטות שלהן ישנות שנ"צ. 13:30 אני מכירה כבר את כל הסדרנים של הסופר בשמם, זוכרת את הקודים של כל המוצרים ומתלוצצת עם קופאית בהפסקה. 13:45 נאלצת לחזור הביתה. הבנות עדיין ערות, צועקות, רבות ובוכות. אנחנו נותנים לקטנה נורופן כי היא אומרת שכואב לה בפה. 14:00 הילדות ערות. 14:15 עדיין ערות. 14:30 ערות. גם הקטנה למרות ...